מערכת הספרים המקוונת
של אורי עידן
של אורי עידן
אורית נסתה לפתוח את חלון המסוק. חלון המסוק הוא פתח המילוט לטייסים במסוקים אלו. טיס המשנה והמכונאי המוטס כבר היו משוחררים מחגורות הבטיחות והצליחו לצאת דרך הדלת מיד כאשר המסוק נגע במיים. אורית נשארה בתא הטיס מנסה לשמור על כיוון המסוק ולהנחיתו על המים, שלא יפול עם חרטומו מטה לכיוון המים. לאחר שנגע המטוס במים, ניסתה אורית להשתחרר מחגורות הבטיחות ולנטוש, אולם לא הצליחה לעשות כן, כך מצאה את עצמה שוקעת יחד עם המסוק אל תוך הים הסוער. אילו רק הייתה משחררת את חגורות הבטיחות קודם לכן, לא הייתה צריכה עכשיו לגשש את דרכה בקושי רב ולנסות לפתוח את החלון מתחת למים בשאריות האויר האחרונות שלה. היא הניחה שטיס המשנה והמכונאי שהיו איתה כבר הגיעו לסירות הצלה או שהצליחו לשחות לחוף היא אמנם לא ידעה באיזה מרחק הם מהחוף אבל מן הסתם זה לא רחוק מדי מאחר שמסלול הטיסה היה לאורך החוף.
בקושי רב הצליחה אורית לפתוח את דלת המסוק במשיכה קלה היא נפחה את חגורת ההצלה שלה ותוך שניות הגיעה אל פני המים. היא הרגישה הקלה כשהצליחה לנשום מעל פני המים. הים היה סוער עם גלים גבוהים. לשמחתה הרוח שככה במקצת. היא נסתה להבין היכן היא נמצאת, היא חכתה שגל ירים אותה למעלה והסתכלה סביבה. אפשר היה לראות את חופי הרצליה מרחוק. היא חשבה על אבא ואמא שלה, ביאכטה של אביה במרינה הרצליה הם בטח רק קם מהמיטה אולי אפילו עדיין ישנים. כמה שהיא הייתה שמחה להיות איתם עכשיו לאכול ארוחת בוקר.
היא שמעה רעש מסוקים באויר. היא הרימה את ראשה למעלה ונסתה לחשוב כיצד לאותת להם שהיא כאן, עם הגלים האלו אין הרבה סיכוי שימצאו אותה. היא המשיכה להסתכל סביב, מחפשת אולי תצליח לראות את אנשי הצוות שלה. היא קצת הצטערה שלא נטשה יחד איתם.
נראה שהמסוקים באויר לא הבחינו בה, האמת היא גם לא האמינה שיבחינו בה בין הגלים הגבוהים. אנשי הצוות שנטשו לפניה, הספיקו לקחת איתם לפידים, אם כי הם קפצו לתוך מים לכן לא בטוח שהלפידים פעלו בכלל. לה לא היה כלום מעבר לחגורת ההצלה שלה. הצבע הצהוב של חגורת ההצלה בדרך כלל נראה למרחק, אבל בגלים כה גבוהים, קשה להבחין בנקודה צהובה קטנה. היא תהתה האם יש סירות חילוץ של חיל הים?
היא המשיכה לחפש סביב אבל קשה היה לראות בין הגלים הגבוהים.
'מה אני עושה עכשיו?' היא ניסתה לחשוב. כל פעם בא גל ושטף אותה. זה הזכיר לה כיצד בילדותה לימד אותה אביה לשכב על המים ולתת לגלים להרים אותה איתם. היא מעולם לא עשתה את זה בים כה סוער עם גלים כה גבוהים. היא גם מעולם לא נכנסה לים בגלים כאלו. גם אביה אבישי שאהב לצאת להפליג בכל רגע אפשרי, היה נמנע מלצאת לים בימים בהם צפויה סערה כזו.
מאחר שלא הצליחה להבחין באנשי הצוות שטסו איתה, החליטה להמשיך לבד לכיוון החוף. כיוון הגלים היה לכיוון החוף כך שהיא הניחה שלהגיע לחוף תיהיה הדרך הטובה ביותר. לאחר שתגיע לחוף תוכל להגיע למרינה ולהתקשר חזרה לבסיס.
מצד שני, מאחר שסביר להניח שמחפשים אותה, אולי להשאר במקום יהיה הדבר ההגיוני ביותר לעשותו. אבל להשאר במקום בגלים כאלו, זה כמעט בלתי אפשרי. היא גם לא ידעה האם המקום בו היא נמצאת עכשיו הוא המקום בו נפל המסוק. סביר להניח שביום כזה יש סחיפה מאד חזקה וקשה מתוך הים להבחין לאן היא נסחפת.
אם כך, היא החליטה, הדבר ההגיוני ביותר הוא לשחות לכיוון החוף, לא משנה לאיזו נקודה בחוף, העיקר להגיע. היא חיפשה שוב את החוף מנסה להמתמקם היכן היא נמצאת. היא חיפשה את המרינה. מאחר שהשמש עלתה, קשה היה לראות את המיגדלורים בכניסה למרינה. היא זכרה את נקודות הציון שהסביר לה אבישי בהפלגות הלילה שלהם. איזה בנינים גבוהים לחפש והיכן הם ביחס למרינה.
לפתע היה נדמה לה שהיא רואה תורן של מפרשית אמנם ללא מפרשים. 'איך זה יתכן?' היא תמהה בליבה בשעת בוקר מוקדמת שכזו בדרך כלל אין כמעט סירות וביום סוער שכזה, מי בכלל יצא לים?
'האם יתכן שזה אבא שלה שיצא לחפש אותה?' עלתה בליבה המחשבה.
'לא, זה לא יתכן, כיצד אבא יודע שאני כאן? הוא אפילו לא יודע שאני טסה' היסתה אורית את מחשבותיה. היה נחמד לחשוב שאבא שלה בים ויציל אותה. אבל זו נראתה לה משאלת שווא ורצוי לא לשגות במשאלות שווא מסוג זה. היא כרגע צריכה לדאוג לעצמה! קשה להאמין שמישהו ימצא אותה. גם אם זה באמת תורן של מפרשית, כיצד יבחינו בה אנשי צוות המפרשית? בדיוק כמו שהמסוקים לא הבחינו בה, גם הם לא יבחינו בה אלא אם כן יהיו מאד קרובים.
היא המשיכה לעקוב בעיניה אחרי התורן, הוא נראה כעומד במקום. 'מה עושה מפרשית בים כזה בחוץ? אם היא עומדת במקום אולי כדאי לשחות לכיוונה?' היא שנתה כיוון והחלה לשחות לכיוון המפרשית, חגורת ההצלה הקשתה עליה לשחות, היא הורידה אותה מעליה והשאירה אותה קשורה אל מותניה. המפרשית הייתה צפונית מערבית ממנה והגלים הגיעו מדרום מערב, הגלים אמנם קידמו אותה צפונה אבל בו זמנית קצת הרחיקו אותה לכיוון החוף. בשארית כוחותיה היא שחתה לכיוון צפון מערב, נגד הגלים. 'האם כדאי לבזבז את כוחותי נגד הגלים כשאין סיכוי שיראו אותי?' שאלה את עצמה אורית. היא נעצרה רגע במקומה מחפשת את תורן המפרשית, נראה היה לה שהיא רואה סירת מנוע קטנה מאחוריה, 'אולי סירת חיל הים שמחפשת אותי? היא עקבה בעיניה אחרי סירת המנוע שנראה היה שמתרחקת קצת צפונה ואחר כך חוזרת לכיוון המרינה, הם לא היו מאד רחוקים אבל עם הגלים שהיו, קשה היה לראותם ולכן קשה להאמין שהם יראו אותה, נראה היה שהם מגבירים מהירות לכיוון המרינה. 'למה הם חוזרים למרינה?' שאלה את עצמה אורית, 'לא יתכן שהתיאשו מהחיפוש'. היא חזרה לחפש את תורן המפרשית ונסתה להבין לאיזה כיוון חרטום המפרשית, מאחר שסירת המנוע התרחקה קצת צפונה ואז חזרה למרינה, הניחה שסירת המנוע נגשה למפרשית מהירכתים, כך שחרטום המפרשית פונה אליה, אז אם הם יזוזו, אולי הם גם יתקרבו אליה. היא המשיכה לשחות לכיוון המפרשית.
לאחר מספר דקות נעצרה ושוב חפשה את המפרשית, נראה היה שהם החלו לזוז, היא חששה שהם יסתובבו והחליטה שכדאי לנסות להסב את תשומת לבם, למרות שהסבירות שיראו אותה די נמוכה, החליטה לנסות לנופף במה שהיה לה, חגורת ההצלה. חגורת ההצלה היא בצבע צהוב, צבע שבולט יחסית על פני הכחול של הים, למרות שהים עכשיו היה יותר לבן מאשר כחול מכל שבירות הגלים. היא תפסה את חגורת ההצלה והחלה לנופף בה מעל לראשה בתקווה שמישהו על גבי המפרשית יבחין בה.
