אבישי נטרל את המנוע ואמר "טוב, בואו נסדר את הסירה, אחרי זה אתן חופשיות לטייל בברצלונה"
"אתה לא בא איתנו לברצלונה?" שאלה סיגל

"לא נראה לי. אני רוצה לנקות היטב את הסירה ולקבל את הצוות להמשך הדרך" ענה אבישי.
"מתי אתה רוצה לצאת לדרך שוב?" שאל שחר שגם הוא רצה קצת זמן לטיול בברצלונה.

"האמת לא יודע, תלוי בהם. אם זה תלוי בי אתה יודע שעכשיו" צחק אבישי.
שחר חשב קצת וענה "כמו שאני מכיר אותם, הם ירצו לצאת לדרך מיד"

אנשי הצוות להמשך הדרך, היו ההורים של אשתו של שחר זכרונה לברכה. הם היו אלו שדחפו את שחר ללמוד שיט. הם למדו את זה לפני מספר שנים אבל מאז כמעט ולא הפליגו. מאחר שהיו פנסיונרים, היה להם יותר קל לפנות זמן להפלגה כזו והם מאד שמחו על ההצעה להצטרף לאבישי ושחר בטיול הזה.

"מתי הם אמורים להגיע?" שאלה אורית
"לפי מה שהם אמרו, הטיסה שלהם נוחתת בעשר כך שהם אמורים להיות כאן בסביבות אחת עשרה ומשהו" אמר אבישי.

"אבא, מה נעשה עם התיקים שלנו?" שאלה אורית?
הטיסה של אורית וסיגל אמורה הייתה לצאת רק מאוחר בלילה, אם אבישי יצא לדרך עוד היום, מה הן יעשו עם התיקים שלהן? לצאת לטייל בברצלונה עם התיקים הכבדים האלו ממש לא נראה לה.

אבישי חשב רגע ואמר, "בואי איתי למשרדי המרינה, ממילא אני צריך ללכת לשלם. אז נשאל אותם האם אפשר להשאיר את התיקים אצלם עד הערב"
"צריך לשלם להם? הרי אנחנו לא נשאר כאן הלילה" שאל שחר
"השתמשנו בחשמל והמים שלהם, אז מגיע להם כסף" ענה אבישי תוך שהוא לוקח את הארנק שלו ובצעד קליל קופץ לרציף
"רגע לא כדאי שנשים את הגאנג ווי?" שאלה אורית
"אני לא חושב שיש טעם, הרי הסירה קרובה מספיק לרציף" אמר אבישי כשהוא עולה חזרה לסירה. אורית עקבה אחריו, לרגע לא הבינה מדוע עלה חזרה לסירה.
הוא לקח פנדר אחד מצד ימין וקשר אותו לירכתיים על מנת למנוע מהסירה לפגוע ברציף. דבריה של אורית לגבי גשר מעבר בין הסירה לרציף הזכירו לו שרצוי למנוע אפשרות של פגיעה ברציף, למרות שהחבלים היו קשורים היטב ולא אפשרו לסירה להתקרב לרציף.

"טוב, בואי אורית נלך למשרדי המרינה" אמר אבישי וירד שוב לרציף. משרדי המרינה היו די רחוקים מהרציף. המרינה הייתה די גדולה. מול הרציפים היו חנויות ובתי קפה. בקצה שדרת בתי הקפה והחנויות היה בנין גדול עליו היה רשום בגדול שם המרינה "Port Forum"
הם עלו במדרגות למשרדי המרינה, בכניסה למשרד בצד ימין היה שולחן קבלה לידו ישבה בלונדינית צעירה ויפה.
'הם מעסיקים בחורות יפות' חשב אבישי ופנה אליה באנגלית.
"שלום, אני אבישי מהיאכטה סאן-רייז, אנחנו נשאר כאן במשך היום ונצא בערב"
היא הסתכלה עליו ואחר כך במחשב שלה ואמרה "אתם ברציף B37?"
אבישי הוציא את הארנק ושילם לה ואז שאל "האם אפשר להשאיר כאן תיקים עד הערב?"
היא ענתה קצת בכעס "כאן זה לא שמירת חפצים."

אורית הסתכלה על אבישי, נראה היה לה שהן יצטרכו לסחוב את התיקים איתן לעיר ולמצוא שם שמירת חפצים בתחנת הרכבת.
אבישי הסביר לה שוב בסבלנות עד כמה זה חשוב להם לשמור את התיקים, בתחילה היא נשארה בסירובה אבל בסופו של דבר נתרככה והסכימה. בתנאי שהן יגיעו לקחת את התיקים עד לשעה שש וחצי כי היא נמצאת במשרד עד השעה שבע לכל המאוחר.
"תודה רבה" אמר אבישי ופנה ללכת.
אורית שכמעט התיאשה מהאפשרות לאכסן את התיקים חשבה שלאבישי יש ממש קסם אישי, כל דבר שהוא יבקש הוא יקבל, היא הבחינה בזה כבר מזמן שיש לו את היכולת הזו לקבל כל דבר שיבקש.

אורית וסיגל ארזו את תיקיהן והוציאו אותם לרציף "שחר אתה בא איתנו לברצלונה?" שאלה אורית
שחר הסתכל בשעון ואמר "נראה לי שאמתין כאן בנתיים, אם יהיה זמן אצטרף אליכן אחר כך"
השעה הייתה כבר קרוב לעשר. אורית וסיגל העמיסו את התיקים על הגב ופנו ללכת.
סיגל הסתכלה לאחור על היאכטה, קצת קשה היה לה לעזוב. היא נזכרה ביום הראשון איך שהיאכטה נראתה לה קטנה וצפופה והיה לה קשה להאמין שאפשר לחיות כך.
"להתראות אבא" אמרה אורית
"להתראות אורית, תבואו שוב אחרי הטיול שלכן, בברצלונה?"
"כן, בוודאי שנבוא" ענתה סיגל במקומה.

"את יודעת איך מגיעים מכאן לעיר?" שאלה סיגל כשהיו בדרך עם התיקים. אורית לא ידעה, זו בשבילה פעם ראשונה בברצלונה והאמת אחת הפעמים היחידות שהייתה בחו"ל בכלל.
"לא יודעת, נסתדר, נשאל את הפקידה במשרד" היא חשבה תוך שהיא חוששת קצת מיחסה של הפקידה אליהם, אחרי שהיה צריך את הקסם האישי של אבישי על מנת לשכנע אותה להסכים לשמור להן על התיקים.

הן הגיעו למשרדי המרינה עם התיקים, הפגידה הובילה אותם לחדר צדדי שם שמו את התיקים. בגלל יחסה הקר של הפקידה, אורית העדיפה לא לשאול אותה דבר. הן החליטו פשוט לצאת מהמרינה ולשאול את העוברים והשבים, כיצד מגיעים לעיר. זה היה די פשוט, התברר שבמרחק קצר מהמרינה הייתה תחנה של הרכבת התחתית שהביאה אותן ישר לעיר, השאלה היחידה הייתה באיזו תחנה לרדת.
"תבחרי מספר" אמרה סיגל
"שבע, למה?" שאלה אורית
"לפי זה נחליט באיזו תחנה לרדת"
כשהגיעה התחנה השביעית הן ירדו, התברר שהתחנה הזו הייתה ממש ליד העיר העתיקה.

כך הן טיילו עד שעות אחר הצהריים בעיר ובנמל.
"טוב נראה לי שכדאי שנחזור, לפני שינעלו את התיקים שלנו במשרדי המרינה" אמרה אורית.
הדרך חזרה הייתה קלה מאד, מהר מאד הן הגיעו חזרה למרינה, השעה הייתה עוד לפני שש כך שהיה להן הרבה זמן לקחת את התיקים.

"בואי נראה אם אבא שלי עדיין כאן או שהם כבר יצאו לדרך" אמרה אורית.
לשמחתן היאכטה עדיין עגנה במקומה.
נראה היה שהן הגיעו ממש ברגע האחרון, המנוע כבר פעל. נשאר רק לנתק חבלים ולצאת לדרך.

"שלום אורית" אמר אבישי משהבחין בשתיהן הולכות על הרציף לכיוון היאכטה.
"באתן להגיד שלום" אמר שחר בחיוך.
"כן ואני רואה שהגענו ממש ברגע האחרון" אמרה אורית.
"אכן כך, הגעתן ממש לפני שנתקנו חבלים, בואו תעלו, תכירו את הצוות החדש" אמר אבישי.

אורית וסיגל עלו ליאכטה. הצוות החדש היה זוג מבוגר, נראה היה שהם מבוגרים מאבישי במספר שנים.
"תכירו, אלו דניאל ומירה" ההורים של גלית" אמר שחר
גלית הייתה אשתו של שחר שנפטרה לא מזמן ממחלת לב קשה לפני קצת יותר מחצי שנה.

ההורים של גלית, היו אלו ששכנעו את שחר לצאת להפלגה הזו עם אבישי, הם עצמם למדו שיט לפני מספר שנים. הם גם היו אלו שהמליצו לשחר ללמוד שיט, כך הוא פגש את אבישי שהפך לחברו הטוב ביותר וגם עזר לו רבות בתקופת המחלה של גלית.

"טוב, נראה לי שכדאי שנלך" אמרה אורית לאחר כחצי שעה.
"להתראות אורית, היה כיף להפליג איתך" אמר אבישי כשהן ירוד מהיאכטה
"להתראות בעוד כחודש בישראל" אמרה אורית.

הן עמדו על הרציף מביטות ביאכטה שנתקה מהרציף ויצאה לדרך. משונה היה לראות את היאכטה מתרחקת כשהן לא עליה.

סוף