המונית נעצרה ליד המספנה. אבישי יצא מהמונית והביט ביאכטה שלו, שעמדה במספנה.
"מוזר לראות יאכטה מחוץ למים", חשב לעצמו. הוא קרב אל היאכטה, בוחן את הצבע החדש. היה זה צבע כחול יפה. הוא העביר את ידו על תחתית הסירה, נהנה מהמשטח החלק.
"בוקר טוב אבישי. היאכטה שלך מוכנה", נשמע קולו של אחד מעובדי המספנה.
"הגיע הזמן, רועי", אמר אבישי. הוא הביט סביבו, תוהה מאין הגיע הקול.
"בדיוק עמדנו להוריד אותה למים."
רועי קרב אליו. היאכטה הייתה קשורה ברצועות הרמה. כל שנותר היה להתניע את המנוף ולהוריד את היאכטה למים. לשם כך הגיע אבישי. לא קל להוריד למים יאכטה במשקל למעלה משבעה טון. אבישי רצה להיות נוכח ברגע הזה.
"קדימה, בוא נוריד אותה למים. כבר חודש לא עליתי על יאכטה, והחיים על היבשה קשים לי." אמר אבישי, מחייך.
המנוף הרים את הספינה לאט. עובדי המספנה שמרו על יציבת הספינה בעזרת חבלים שנקשרו אליה. אבישי הביט במנוף בחשש קל.
הספינה הייתה מונפת באוויר. המנוף החל להוריד את הספינה לאט אל המים. אבישי עקב אחר היאכטה יורדת למים.
עובדי המספנה, ובראשם רועי, כיוונו את היאכטה ברדתה הישר אל המים.
לאחר שהורדה היאכטה למים, עבר אליה אבישי בקפיצה קלה. עובדי המספנה התירו את הרצועות שחיברו את היאכטה למנוף.
"הספינה מוכנה, קפיטן", צחק רועי בהביטו באבישי.
"תעזור לי להעביר אותה למזח C?" שאל אבישי והתניע את המנוע.
"אין בעיה", ענה רועי.
"כמה טוב להיות שוב על היאכטה שלי", חשב אבישי.
אבישי נעמד ליד ההגה, מביט בחרטום.
"אני מוכן."
רועי התיר את החבלים האחרונים. הוא השליך אותם למזח.
"שלב לאחור."
אבישי שילב לאחור. הספינה החלה לנוע לאיטה לאחור. אבישי הביט לאחור וסובב את ההגה לאט שמאלה. לאחר מספר שניות שילב קדימה וסובב את ההגה ימינה. היאכטה החלה לנוע קדימה, בעודה מסתובבת ימינה.
אבישי יישר את ההגה ונשם את אוויר הים. 'סוף סוף אפשר לצאת להפליג', חשב.
כאילו קרא את מחשבותיו, שאל רועי: "מתי אתה יוצא להפלגה?"
"אני חושב לצאת מחרתיים, ביום שישי בבוקר, לעכו. בערב אבקר חבר בקריות ובשבת בערב אחזור. תרצה להצטרף?"
"הייתי שמח, אבל הפלגה של יומיים... החברה שלי תהרוג אותי", צחק רועי.
"אז תביא אותה איתך."
"הלוואי והייתי יכול להעלות אותה על יאכטה. היא חוששת ממחלת ים."
"כנראה עלתה על הסירות הלא נכונות", ענה אבישי בחיוך קל, "ודאי יש לה ניסיון מר משייט בסירת מנוע."
הספינה התקרבה לכיוון רציף C.
"מתחת לספסל יש חבלים לקשירה." אבישי הצביע על הספסל השמאלי.
רועי הרים את הספסל והוציא שני חבלים. הוא לקח חבל אחד, הלך לחרטום וקשר את קצה החבל לחרטום. ניכר היה שהוא מנוסה בכך. בתנועה אלגנטית סובב אבישי את ההגה והפנה את חרטום היאכטה אל מקום העגינה.
הסירה התקרבה באיטיות לרציף. רועי קפץ בצעד קליל אל הרציף, אוחז בידו את החבל.
תוך זמן קצר קשרו השניים את הספינה אל המזח בארבעה חבלים.
"אז אתה מביא את החברה שלך להפלגה מחרתיים?" שאל אבישי.
"עזוב, בפעם אחרת אולי נשכנע אותה לבוא להפלגה קצרה."
"טוב, תהיה בקשר. אני תמיד שמח להפליג, אתה יודע", סיכם אבישי.
"להתראות", ענה רועי, "אני חוזר לעבודה."
אבישי נשם אוויר ים מלוא ריאותיו. 'ריח אוויר הים כה נעים', חשב, 'הרבה יותר נעים מריח האוויר בעיר'.
הוא קם, נכנס אל היאכטה והתיישב על הספה במרכז הסלון, עדיין מתרגש מהחזרה הביתה.
'טוב, נחזור למעלה ונראה מה קורה מסביב', חשב. הוא עלה למעלה והביט סביבו. הרציף נראה בדיוק כפי שהיה לפני חודש, כאשר עזב אותו אבישי. לפתע ראה אבישי על הסירה השכנה שלט: "למכירה"
"מעניין למה הוא מוכר אותה", חשב אבישי תוך שהוא סוקר במבטו את הסירה. בחרטום הסירה ראה אישה צעירה שוכבת בבגד ים. היא לא נראתה לו מוכרת. הוא ידע שזוהי סירתו של עופר. כנראה שהצעירה היא חברתו.
"היי, עופר כאן?" קרא אבישי.
האישה התרוממה והביטה בו. אי אפשר היה שלא לשים לב למתניה הצרות והמעוגלות. היא לבשה ביקיני אדום.
"לא, עופר איננו כאן. הוא הלך לחתום על הסכם עם קונה הסירה." נראה היה שהיא אומרת זאת בתחושה של צער.
"למה הוא מוכר?"
"נמאס לו מהפלגות. הוא רוצה לקנות בית וללכת ללמוד."
"את חברה שלו?" שאל אבישי.
"לשעבר. נפרדנו היום."
"אני רואה שהוא עושה שינוי רציני בחיים שלו", אמר אבישי בחיוך, "נפרד מהחברה שלו, נפרד מהיאכטה, קונה בית."
"כן, אפשר לומר", ענתה האישה, "אני לא מבינה אותו בזמן האחרון."
אבישי לא רצה להעמיק בעניינים שבינו לבינה. הוא שינה נושא:
"אני אבישי. אני גר על היאכטה הזו. בחודש האחרון לא הייתי כאן. היאכטה הייתה במספנה."
"נעים מאד. אני דפנה", אמרה הצעירה בעודה סוקרת את הספינה.
"מה אורך הספינה?" שאלה
"ארבעים פיט."
"וואו, ספינה גדולה."
"רוצה לראות אותה מבפנים?"
"כן, בשמחה", ענתה דפנה. היא קמה, לבשה חולצת T אדומה, ירדה מהסירה למזח ועלתה על הספינה של אבישי.
ירכתי הספינה היו גדולים יחסית. באמצעם עמד שולחן מתקפל, ומאחוריו ניצב הגה גדול. ממול שכנה דלת שהובילה אל מדרגות היורדות לבטן הספינה, ומעל הדלת נראו מספר מכוונים. הסיפון כולו היה צבוע לבן.
סיפון סירתו של עופר, ממנה ירדה דפנה זה עתה, היה בנוי מקורות עץ. סיפון סירתו של אבישי היה שונה; הוא היה עשוי פיברגלס לבן. מבנה היאכטה הזכיר לדפנה סירות תחרות.
אבישי ירד אל בטן הספינה. דפנה פסעה אחריו.
"זה הסלון שלי", אבישי הצביע סביבו.
"מרווח יחסית", ענתה דפנה.
אבישי הצביע ימינה. "כאן המטבח."
מצד ימין היו כיור קטן וכיריים. דפנה הביטה בספרי הבישול שהיו על מדף סמוך לכיריים.
"אתה מבשל?"
"לפעמים", ענה אבישי. הוא פנה לקדמת הסירה. מולו היו שתי דלתות. הוא פתח את הדלת השמאלית והצביע פנימה.
"זה חדר האורחים", אמר. דפנה נעמדה לידו והביטה פנימה.
החלל לא ענה להגדרה של 'חדר'. היה זה מקום מרווח באופן יחסי, אך רובו היה תפוס על ידי מזרון אחד גדול. על מזרון זה יכלו לישון ברווחה שני אנשים ויותר.
אבישי פתח את הדלת השנייה."כאן השירותים והמקלחת."
"מרווח יחסית", אמרה דפנה, "נראה נוח למגורים."
"נכון, יש לי בית נוח", חייך אבישי. הוא פנה לאחור. משני צדי המדרגות היו שתי דלתות נוספות. אבישי הצביע על החדר השמאלי.
"זה חדר השינה שלי."
החדר דמה לחדר שינה: הייתה בו מיטה זוגית ולידה שידה קטנה.
הדלת השנייה הובילה לחדר נוסף, דומה לחדרו של אבישי. המזרון היה קטן יותר, ובחדר היו ארונות רבים יותר.
"זה חדר הארונות שלי", אמר אבישי.
"את אוהבת להפליג?" שאל.
"כן, מאד", ענתה דפנה מיד.
"את רוצה להפליג מחרתיים לעכו? אני שט לבקר חבר שלי בקריות. חוץ מזה, אני מאד רוצה להפליג."
"ומי עוד יפליג?"
"לא יודע", משך אבישי בכתפיו, "רק עכשיו התחלתי לחפש אנשי צוות."
"אבוא בשמחה", ענתה דפנה בחיוך. "אפשר להביא חברה?"
"כן, למה לא? יש כאן מקום די והותר."
"מתי אתה רוצה לצאת?"
"אני מתכנן לצאת לים מוקדם ביום שישי בבוקר, בסביבות שבע. אני מתכנן עשר עד ארבע עשרה שעות הפלגה. כך אוכל לחזור בשבת, מתי שיתחשק לי."
"טוב, אז נגיע קצת לפני שבע, ביום שישי בבוקר", אמרה דפנה. "להביא משהו?"
"תביאו מה שתרצו", השיב אבישי, "את אוכלת הרבה בים?"
"לא במיוחד", ענתה דפנה. "האמת היא שאף פעם לא הפלגתי ביאכטה עם מטבח שאפשר להכין בו אוכל."
"תמיד יש פעם ראשונה", אמר אבישי בחיוך.
ביום שישי בבוקר הגיעה דפנה אל היאכטה. עמה פסעה חברתה נטע. אבישי היה על סיפון היאכטה, מכין את הסירה להפלגה. כשהבחין בשתיים, ניגש לפתוח את הפתח במעקה היאכטה.
אבישי הציג את עצמו בפני נטע:
"בוקר טוב. אני אבישי."
"נעים מאד, אני נטע", ענתה נטע ועלתה לסירה. דפנה נשאה שלושה תיקים. היא העבירה אותם מעבר למעקה, אל נטע, ועלתה לסירה.
"אני יורדת לשים את האוכל במקרר", אמרה דפנה.
"בסדר", השיב אבישי, "רק תורידי נעליים לפני שאת נכנסת."
דפנה הורידה את נעליה וירדה עם אחד התיקים לבטן היאכטה. היא פתחה את המקרר והציצה לתוכו. המקרר היה מלא. אבישי דאג לאוכל. דפנה פתחה את התיק, הוציאה ממנו מצרכי מזון ודחסה עוד אוכל במקרר.
דפנה שבה לסיפון. נטע ואבישי ישבו על הסיפון יחדיו. אבישי הבחין בה."נצא לדרך?" שאל.
"זה כל הצוות?" ענתה דפנה בשאלה.
"כן", ענה אבישי בחיוך, "כל אלו שטוענים שהם אוהבים להפליג - עסוקים כשמציעים להם להפליג."
"אז נצא לדרך", אמרה דפנה. "אני מוכנה."
אבישי התניע את המנוע. היאכטה הזו בנויה היטב, ציינה דפנה לעצמה. כה טוב עד כי המנוע כמעט ואינו מורגש.
"דפנה", קרא אבישי, "לכי לחרטום והתירי את החבלים. בסדר?"
"בסדר", ענתה דפנה והחלה ללכת אל חרטום הסירה. "לזרוק את החבל אל החוף?" שאלה בצעקה לכיוון הירכתיים.
"כן", ענה אבישי. הוא עמד ליד ההגה. "התירי את החבל, וכשאומר לך - זרקי אותו למזח."
דפנה התירה את החבל ממעקה היאכטה. "אני מוכנה", צעקה והביטה לאחור. בירכתיים ראתה את נטע, מחזיקה גם היא בחבל.
"זרקו את החבלים למזח", אמר אבישי. השתיים זרקו את החבלים. אבישי שילב לאחור. הסירה החלה להתרחק מהמזח. אבישי ניווט את הסירה באיטיות לפתח המרינה. מקום העגינה של אבישי היה לקראת קצה המזח, וכך הייתה היציאה קלה יחסית.
הים היה שקט מאד. הסירה חצתה את סף המרינה ויצאה אל הים הפתוח.
"הרוח מערבית חלשה", אמר אבישי, "נקווה שתתחזק. רק שלא תהפוך לרוח צפונית, מאוחר יותר."
דפנה הייתה בעלת ניסיון-מה בהפלגות. היא הבינה את חששו של אבישי: רוח צפונית אופיינית לעונה זו של השנה, ותקשה עליהם להפליג צפונה. היא הביטה סביב; מעט מאד יאכטות יצאו בשעה זו מהמרינה. הים היה ריק כמעט לחלוטין. אבישי ניווט את הסירה מערבה. "אנחנו מול הרוח. אפשר להרים מפרשים."
"איפה מעלן הראשי?" שאלה דפנה. להפתעתה נוכחה לדעת שהמפרש הראשי עולה בעצמו. שכלולי היאכטה הפליאו אותה.
"הכל כאן חשמלי?" שאלה.
"כמעט הכל", צחק אבישי והביט אל ראש התורן.
"טוב, הראשי למעלה", אמר. "אפשר לפתוח חלוץ. התירי את החבל הזה", פנה לנטע והצביע על חבל בצדה השמאלי של הסירה.
"תפתחי את החלוץ" אמר לדפנה. היא ניגשה לצדה הימני של היאכטה ומשכה את מיתר החלוץ.
החלוץ החל להיפתח. מפרש החלוץ היה גדול למדי ונדרש כוח רב לפתחו. תוך מספר שניות היה המפרש פרוש.
"תמתחי את החלוץ לקדמית", אמר אבישי והסיט את ההגה שמאלה.
"זהו, אנחנו מפליגים", אמר וכיבה את המנוע. קולו של המנוע היה עמום, אך ניתן היה להבחין בבירור בשקט שהשתרר עם כיבויו.
הרוח הייתה חלשה ונעימה. למרות זאת, נעה הסירה מהר יחסית. מחייך, עמד אבישי ליד ההגה. דפנה ונטע התיישבו בירכתיים, מאחוריו.
"איזה כיף", אמרה נטע והביטה סביבה, על הים הכחול והשקט.
"ממש כיף, אם כי עוד שני קשר לא היו מזיקים", אמר אבישי.
דפנה ונטע הסתכלו על החוף. למרות שעונת הרחצה כבר נפתחה, לא היו מתרחצים רבים. כנראה עדיין מוקדם מדי, חשבה דפנה.
"אתה מפליג הרבה?" שאלה דפנה.
"הרבה פחות ממה שאני רוצה", השיב אבישי, "והרבה פחות ממה שחשבתי שאפליג כאשר קניתי את היאכטה הזו, לפני שנתיים."
"למה?"
אבישי משך בכתפיו. "לדעתי – בגלל הסיבה הרגילה של כל יאכטונר: מחסור באנשי צוות."
"יש לך צוות קבוע?" שאלה דפנה.
תוך כדי דבריה, חלפה במוחה מחשבה: כנראה שלא. אם היה צוות קבוע, אנשי הצוות היו נוכחים בהפלגה.
"לא, אין לי צוות קבוע", ענה אבישי, "רק כמה אנשים שמדי פעם באים להפליג."
"אתה גר ביאכטה הזו?" שאלה נטע.
"כן", חייך אבישי, "זה הבית שלי כבר כמעט שנתיים."
"נוח לגור ככה, על הים?"
"לי זה בסדר, אבל זה לא מתאים לכל אחד."
"אתה גר לבד?"
"כן. אשתי עזבה אותי לפני שלוש שנים", ענה אבישי. בקולו ניכר הצער.
"מה קרה, אם אפשר לשאול?"
"לא חשוב. אני מעדיף לא לדבר על זה עכשיו."
כנראה זו נקודה כאובה בחייו, הבינו השתיים. הן שתקו. דפנה הסתכלה על הים. היא הבחינה כי הם אינם מפליגים ישר צפונה, אלא פונים מערבה, לעומק הים.
"אתה בכוונה תופס עומק?" שאלה.
"כן", הסביר אבישי, "התכנון שלי הוא כזה: עכשיו הרוח מערבית, אבל כמו שאני מכיר את הים בעונה הזו, סביר להניח שתוך מספר שעות תהיה הרוח היה צפונית. אם נהיה בעומק הים, יהיו לנו פחות גלסים בדרך לעכו. כמובן שזה סיכון", הוסיף, "אם לא תהיה רוח צפונית, אז תפסנו עומק לשווא, ויהיה קשה יותר לחזור עם רוח גבית, אבל לדעתי זה סיכון קטן. סביר שתהיה רוח צפונית."
דפנה המשיכה להסתכל על הים. אבישי עושה רושם של שייט מקצועי, חשבה.
לאחר כשעה של הפלגה, צלצל פתאום הטלפון הסלולרי של אבישי. הוא שלח ידו לכיס מכנסיו והוציא את המכשיר.
"שלום, שחר", ענה בקול חייכני. לאחר מכן השתתק. כך נשאר למשך זמן רב. על פניו ניכרה עגמומיות. כאשר ענה, הביע קולו דאגה. כנראה קיבל בשורה לא כל כך משמחת, חשבה דפנה.
"טוב, אני מיד מטפל בזה", חתך אבישי, "אתקשר אליך כשאסיים."
הוא פנה לאחור:
"בנות, יש לי משהו דחוף שאני צריך לטפל בו".
זהו, חשבה דפנה. נגמר השיט עוד לפני שהתחיל. הוא בטח צריך לחזור לחוף. להפתעתה אמר אבישי:
"תחזיקו בבקשה את ההגה. אני יורד למטה, לטפל בזה. זה ייקח בערך חצי שעה. פשוט תשמרו כרגע על הקורס הזה."
דפנה קמה וניגשה את ההגה. אבישי זז לאחור והפקיד בידיה את ההגה.
"מה קרה?" שאלה דפנה.
"שום דבר מיוחד", ענה אבישי, "משהו דחוף בעבודה."
"במה אתה עובד?" שאלה נטע.
"אני עוזר לחבר שלי בתחזוקת רשתות מחשבים", אבישי חזר לחייך, "יש לי מחשב כאן, למטה. עם חיבור סלולרי אני יכול להתחבר לרשת. כך לא צריך להגיע למקום." בעודו מחייך, נעלם אבישי בבטן הספינה.
דפנה המשיכה לאחוז בהגה. היא הופתעה מכך שאבישי נתן לה בקלות כה רבה את ההגה. הוא הרי אינו מכיר אותה. נטע עמדה לידה. "מדהים, הבחור הזה."
"צודקת, אכן מדהים", הנהנה דפנה. "גם הסירה שלו מדהימה."
"הוא באמת גר בסירה?"
"כן. ביום רביעי הוא הראה לי את כל היאכטה."
"נראה לי שלא קל לגור ביאכטה."
"נראה לי שהייתי יכולה לגור ביאכטה", הרהרה דפנה, "אבל רק לתקופה מסוימת, לא לכל החיים."
"אצלו נראה שזו הדרך לברוח", חשבה נטע בקול.
"לברוח? ממה?"
"לא יודעת. ככה זה נראה לי. הוא קנה את היאכטה אחרי שאשתו עזבה אותו, לא?" המשיכה נטע בקו המחשבה, "מעניין למה אשתו עזבה אותו."
"אולי בגלל שהוא רצה לחיות על יאכטה בים?"
"אני לא חושבת שזו הסיבה", פסקה נטע, "הוא אמר שאשתו עזבה אותו לפני שלוש שנים. את היאכטה הוא קנה לפני שנתיים בלבד."
"צודקת. אולי זה לא קשור."
השתיים המשיכו לעמוד ליד ההגה, מבטיהן נעוצים באופק הכחול שנמתח לפניהן.
"נראה לך שזה זמן טוב להשתזף?" שאלה נטע לאחר מספר דקות.
"כן, עדיף עכשיו", ענתה דפנה, "לפני שהשמש תהיה חזקה מדי. עוד מעט גם תתחיל רוח חזקה."
נטע הורידה את חולצתה ונשכבה על הסיפון ליד דפנה. דפנה הביטה בה בביקורתיות. "היית צריכה לבוא עם ביקיני. ככה את כמעט לא משתזפת."
"אני צריכה להוריד כמה קילוגרמים לפני שאוכל ללבוש ביקיני."
לאחר דקות ספורות יצא אבישי אל הסיפון:
"זהו, סיימתי. אפשר להמשיך בהפלגה לעכו."
הוא הביט בנטע המשתזפת והוסיף: "אני רואה שהסתדרתן כאן בלעדי. כדאי שתיקחי מזרון."
בלי לחכות לתשובה, חזר פנימה ויצא עם שני מזרני שיזוף.
"קחו, זה זמן טוב להשתזף", האיץ בהן, "לפני שתתגבר הרוח."
נטע קמה לאיטה, לקחה את אחד המזרנים והניחה אותו במקום בו שכבה.
"עדיף להשתזף על החרטום", אמר אבישי וקרב להגה, "קחו את המזרנים. אני אסתדר עם ההגה."
דפנה לקחה את המזרון ועלתה לסיפון העליון.
"בואי, נטע" אמרה ופסעה אל החרטום. היא הניחה את המזרון ליד התורן והסתובבה אל הירכתיים:
"אבישי, רק תגיד לנו לפני שאתה עושה סיבוב."
"אל תדאגי, אני לא אפיל אתכן למים", צחק אבישי.
דפנה התיישבה על המזרון. היא הורידה את החולצה והמכנסיים, נשארה בביקיני אדום ונשכבה על גבה.
נטע הניחה את המזרון השני ליד דפנה ונשכבה גם היא על גבה.
"כאן הרבה יותר נוח, נכון?" שאלה דפנה.
"כן", נאנחה נטע בסיפוק, "ממש בנוי לשיזוף, המקום הזה."
שתי הבחורות שכבו על הגב, בוהות בראש התורן.
"שייט זה דבר מדהים", אמרה דפנה, "איך אפשר לוותר על זה."
"צודקת, זה דבר מדהים", ענתה נטע. "אני לא מבינה איך החבר שלך, עופר, מוותר על זה."
"לא, הוא כבר לא חבר שלי. וכן, הוא מוותר על זה. אני לא מצליחה להבין איך."
"מה, בגלל זה נפרדתם?"
"לא, ברור שלא רק בגלל זה", נאנחה דפנה, "בתקופה האחרונה הוא דיבר המון על להתמסד. זה לא מתאים לי כרגע. לא בשלב הזה של החיים. אני צעירה מדי בשביל זה."
"באמת? בדרך כלל זה הפוך", תמהה נטע, "מצאת גבר שהרבה נשים היו רוצות כמוהו."
"יכול להיות", ענתה דפנה ביובש, "יכול גם להיות שבתקופה אחרת בחיים הוא היה מתאים לי. לא כרגע."
שעה ארוכה שכבו שתי הנערות בחרטום הסירה ושוחחו ביניהן, שכשראשן פונה מעלה ועיניהן עצומות. לפתע שמעו את אבישי:
"מה עם ארוחת צהריים? לא רוצות לאכול משהו?"
"האמת שכן", ענתה נטע, "אני מתחילה להיות רעבה."
היא קמה ולבשה חולצה. דפנה קמה אחריה.
"אפשר להשאיר כאן את המזרנים?" שאלה נטע.
"נראה לי שכן", ענה אבישי, "הרוח לא משתנה בינתיים. זה מעולה."
דפנה ונטע הגיעו לירכתיים.
"תחזיקי את ההגה", אמר אבישי, "אני יורד להביא אוכל."
דפנה הניחה שוב את ידיה על ההגה. "מה נאכל?"
"נראה לי שמשהו קל. חומוס וטחינה, ואולי גם סלט", ענה אבישי, "אין לי כוח להכין אוכל עכשיו, באמצע ההפלגה."
לאחר דקות ספורות עלה אבישי מבטן הספינה, והאוכל בידיו.
"בואו נשים הגה אוטומט ונאכל יחד."
הוא התקרב להגה ולחץ על כמה כפתורים.
"זהו, את יכולה לעזוב את ההגה עכשיו."
"הסירה הזו בכלל לא צריכה אנשים", צחקה דפנה, "הכל כאן אוטומט."
"לא בדיוק", ענה אבישי ברצינות, "עדיין צריך אנשים כדי לכוון את האוטומט. חוץ מזה, מתיחת המפרשים עדיין לא לגמרי אוטומטית."
נטע התפלאה על הרצינות שבדבריו של אבישי. נראה שלא הבין את ההומור של דפנה.
הם סידרו שולחן קטן והתיישבו לאכול. אבישי דיבר מעט מאד.
לאחר שסיימו לאכול ולנקות, אמר אבישי: "נראה לי שאתן יכולות להמשיך להשתזף. בינתיים לא נראה לי שהרוח תשתנה".
דפנה ונטע חזרו לחרטום.
"מדהים האדם הזה", אמרה דפנה, "יושב שעות על ההגה ורק מסתכל על הים. לא משעמם לו?"
"אני עדיין חושבת שבשבילו הים הוא מעין בריחה", ענתה נטע.
"צודקת, משהו כאן משונה", פסקה דפנה, "הוא רוב הזמן שותק. על החוף נראה לי שהוא מדבר קצת יותר, וכשהוא מפליג - נראה שהוא נכנס למין מצב מיוחד."
הן שכבו שעה קלה בלא לנוע. לפתע חשו צל עובר מעליהן. המפרש עבר לצד השני של הספינה.
"מה קרה? עשית סיבוב בלי להזהיר אותנו?" צעקה דפנה.
"אני מצטער", ענה אבישי, "היה חילוף פתאומי של רוח. מצטער לקטוע לכן את השיזוף, אבל כדאי שתבואו לכאן. הרוח מתחזקת."
נטע ודפנה קמו ושבו לירכתיים, המזרנים בידיהן.
"איפה לשים את המזרנים?"
"לא חשוב", ענה אבישי, "תזרקו אותם בפנים. נדאג לזה אחר כך."
דפנה ירדה עם המזרנים אל בטן הספינה והניחה את המזרנים על השולחן במרכז הסלון. היא שבה אל הסיפון והתיישבה ליד נטע.
"הרוח מתחזקת", אמר אבישי, "נראה שהולכת להיות לנו הפלגה מעניינת."
הרוח הפכה לצפונית והתחזקה מרגע לרגע. הסירה החלה לנטות.
"זהו, התחיל הכיף", אבישי החל לחייך, "רק שזו הולכת להיות הפלגה לא קלה." הוא כיוון את הסירה בזהירות בין הגלים, כדי למנוע מהבנות להירטב.
הסירה החלה לנטות שוב. נטע החלה לחשוש. היא לא הייתה בעלת ניסיון בהפלגות, ובוודאי שלא בהפלגות ברוח חזקה.
אבישי הביט לפנים וחזר להביט בחוף. הספינה רחקה מהחוף עד כי זה כמעט ולא נראה לעין.
