שחר ישב בחדר עבודתו בוהה במסכים השונים. החדר היה עמוס מסכי מחשב, חלקם הציגו תמונות ממצלמות האבטחה שלו, אבל רובם היו מסכים של כל מיני שרתים של שחר ברחבי העולם. מכאן הוא ביצע את רוב עבודתו.
"שחר, הכל בסדר?" שאל אבישי.
"לא, שום דבר לא בסדר. הבדידות הזו הורגת אותי. אני אמנם נמצא הרבה לבד כאן בחדר אבל התחושה שהיא כאן בבית בחדר השני, תמיד עשתה לי טוב. עכשיו אני כאן לבד לגמרי. שנים שלא הייתי לבד לגמרי" אמר שחר ומיד הוסיף "אבל יהיה בסדר אני אצליח להתגבר על זה."
"אני מתאר לעצמי את התחושה. גם אני עכשיו מגיע כל יוום לבית ריק. היום הגעתי ופשוט פרצתי בבכי. מילא הבדידות אבל גם לא הצלחתי להציל אותה."
שחר סובב את ראשו והביט באבישי. שנראה די מדוכא. "אבישי, אתה עשית את הכי טוב שיכולת. אתה לא צריך להרגיש רע."
"די, אני מותש. אני עושה כל שביכולתי ולא נראה שאני מצליח ממש לעזור לחולים. זו לא רק גלית. זו בכלל התחושה שלי בתקופה האחרונה."
מדהים היה ששחר היה כל כך חזק שהצליח להבין את אבישי ואפילו לעודד אותו. רק לאחר שחזר אבישי לביתו, חשב על מה שקרה והבחין בעוצמה שיש לשחר.
שחר לא רצה לבוא איתו להפלגה. הוריה של גלית היו אמורים לבוא אליו לארוחת צהריים.
הוא קיווה ששחר באמת יהיה חזק ויוכל בקרוב לחזור לעבודה.
הוא ניסה לחשוב לגבי עצמו. מה הוא עשוה עכשיו? בנתיים הוא החליט לעזוב את זה עד למחרת לאחר ההפלגה. אחרי הפלגה הראש שלו תמיד יותר נקי. אז זה זמן טוב להחליט החלטות. הוא קיווה שלא יהיו בעיות מיוחדות בבית החולים ופזית תצליח להעביר את הניתוח שהיה מתוכנן לו לאותו יום למנתח אחר.
ביום למחרת הגיע אבישי למרינה קצת לפני הזמן. לשמחתו הסירה המתינה לו ברציף. הוא התישב על הסירה והמתין לפזית וטליה. הן הגיעו בדיוק בזמן. אבישי הבחין בהן וקם לפתוח את שער הרציף.
לאחר שעלו לסירה, ספרה פזית לאבישי מה קרה בבית החולים ומי עושה את הניתוח שהיה אמור לעשות.
"עזבי, אני מעדיף לא לדבר על עבודה, בואי נהנה מההפלגה" אמר אבישי ופנה לטליה
"זו פעם ראשונה על יאכטה?"
"כן, תמיד יש פעם ראשונה" ענתה טליה.
"נכון, אז נצא לים?" אמר אבישי
"מה רק אנחנו, אתה לא צריך עוד מישהו שיעזור לך?" שאלה פזית. היא נזכרה בהפגלה הקודמת שלהם, בתיאום המדהים שהיה בינו לבין שחר, שאז היא חשבה שאבישי רוצה תיאום כזה בינו ובינה בניתוחים. אז האם הוא מצפה לזה גם כאן?
"לא, אין צורך, זה בסך הכל יאכטה, זה פשוט. בואי איתי לחרטום ואסביר לך מה לעשות" אמר אבישי וקם ללכת לכיוון חרטום הסירה. פזית הלכה אחריו והקשיבה להסבר שלו שהיה פשוט מאד.
אבישי חזר לירכתיים, נעמד ליד ההגה, הניע את המנוע ואמר לפזית שחררי את החבל. תוך כדי כך שחרר הוא את חבל הירכתיים.
פזית זרקה את החבל לרציף.
כולם הביטו ברציף המתרחק. אבישי ניווט את הסירה באלגנטיות מדהימה אל מיחוץ לרציף ומשם לתעלה המובילה אל פתח המרינה.
"וואו, איזה כיף" אמרה טליה.
"חכי, הכיף האמיתי עדיין לא התחיל" אמר אבישי בחיוך.
שתיהן הביטו בו וחשבו שיפה שהוא מצליח לחייך. אתמול כשעזב את בית החולים הוא נראה בדכאון כמו שמעולם לא ראו אותו. האם הוא כבר התגבר על התחושה הרעה של אתמול?
פזית קוותה שהוא אכן התגבר על הדכאון שלו וישוב מחר לבית החולים.
תוך מספר דקות, הייתה היאכטה מחוץ למרינה. אבישי כיוון את חרטום הסירה אל מול הרוח, הפעיל את ההגה האוטומטי והסביר לפזית מה עליה לעשות. הוא עצמו ניגש לתורן לשחרר את החבל ולהרים את מפרש הראשי.
זה היה הרבה יותר קל ממה שחשבה פזית. עכשיו היא הבינה את מה שאמר אבישי בהתחלה, שיאכטה זה פשוט.
לאחר שהמפרש הראשי היה למעלה, פתח אבישי את מפרש החלוץ. נעמד ליד ההגה ואמר "זהו אנחנו מפליגים"
תוך כדי כך התכופף לכבות את המנוע.
הרוח הייתה רגועה יחסית והסירה לא נטתה על צידה כמו בפעם הקודמת בה הצטרפה אליו פזית.
אבישי עמד ליד ההגה ושתק, נראה שהוא נהנה מכל רגע. פזית וטליה הביטו בו. הוא נראה מאושר. נראה היה שחיוך של אושר נסוך על פניו.
לאחר מספר דקות של שקט פנה אבישי לטליה ושאל "איך את מרגישה, זה כיף?"
"כן, מדהים,עכשיו אני מבינה למה אמרת קודם שהכיף עוד לא התחיל"
"נכון, עכשיו זה הכיף האמיתי. רוצה להחזיק את ההגה?"
היא הסתכלה עליו המומה. היא קצת חששה מזה, איך היא תדע לנווט את הסירה.
אבישי הרגיע אותה והסביר לך איך עושים את זה. הוא ישב לידה ומדי פעם הנחה אותה לסובב יותר שמאלה או יותר ימינה וכד'.
היה מדהים כמה הוא רגוע בים. גם כשעשתה טעויות, הוא לא כעס. רק הסביר לה מה השגיאה וכיצד יש לעשות זאת נכון.
"סירה זה כמו אישה, צריך להתנהג אליה בעדינות" אמר אבישי בצחוק כשהראה לה עד כמה הסירה מגיבה לכל תנועה עדינה של ההגה.
"אבל יחד עם זאת, תזכרי שהסירה גדולה וכבדה ולכן מגיבה לאט."
הם המשיכו להפליג עוד כשעה עד שאמר אבישי "טוב, לצערי אנחנו צריכים להחזיר את הסירה, אז כדאי שנתחיל לחזור." תוך כדי כך הוא הסתכל לכיוון החוף והחל לתכנן את הדרך חזרה.
תוך כשעה הם היו חזרה במרינה, קשורים לאותו רציף ממנו יצאו.
"תודה אבישי, היה ממש כיף" אמרה טליה
"תרצי לעשות זאת שוב?" שאל אבישי.
"אני מניחה שכן" היא ענתה תוך שהיא חושבת שמן הסתם היא תראה אותו עוד מספר פעמים במהלך ההתנסות שלה שתמשך עוד מספר חודשים. מה שהיא לא ידעה הוא שאבישי בעצמו לא היה בטוח מה יהיה בהמשך.
"להתראות מחר" אמרה פזית כשנפרדו.
אבישי לא שב לביתו, במקום זאת נסע לשחר לראות מה שלומו. כמו אתמול, מצא אותו בחדר העבודה בוהה באויר. הוא נראה קצת יותר טוב מאתמול.
"איך היה בים?" שאל שחר.
"אין יותר טוב מהים כדי להרגיע" ענה אבישי.
שחר הסתכל עליו ונראה שהבין על מה אבישי מדבר. "אני מבין שאתה עדיין מוטרד"
"כשהלכתי ללמוד רפואה, חשבתי שכך אעזור לאנשים. מאחר שאמא שלי הייתה חולת לב, היה אך טבעי שאבחר בתחום הזה. אבל היום לאחר שנים של עיסוק ברפואה ובמיוחד לאור המקרה האחרון, אני מגלה שאני ושאר הרופאים, לא באמת מצליחים לעזור ולהציל אנשים ממוות"
שחר חשב שאבישי לוקח את המקרה הזה קצת קשה מדי. הוא כנראה צריך קצת זמן להרגע מזה.
"אולי אתה צריך לקחת קצת חופש?" אמר שחר
אבישי הרהר קצת בעצתו של שחר. זה באמת מה שהוא צריך לעשות. לעזוב קצת את בית החולים ולחשוב בשקט.
"אולי תסע קצת לחו"ל? לשנות אוירה"
"לא יודע, אבל אולי באמת אקח חופש. אני אדבר עם מנהל בית החולים כבר מחר" אמר אבישי תוך שהוא מתחיל כבר לתכנן בראשו את החופשה שלו שמן הסתם תכלול לא מעט שייט. השאלה איך ימצא שותפים לשייט באמצע השבוע?
"תודה שחר, מדהים שאני בא לנחם אותך ואתה מצליח לעזור לי" אמר אבישי.
"כשאני עוזר לך, אני שוכח לרגע מהבדידות שלי וזה טוב. אני שמח לעזור כשאני יכול"
אבישי כבר הכיר את שחר. שחר תמיד אהב לעזור ויפה שיש לו את הכוח, אפילו במצבו הנוכחי.
כשחזר אבישי לביתו, כבר עלה בדעתו רעיון כיצד לנצל את החופשה.
הוספת תגובה
קראתי ברצף ,קשה לעצור את הקריאה.
שלי
12/03/2011 19:39:21
האם שחר יתנקם באבישי? האם יהיה דבל דייט? איזה כיוון יתפוס הסיפור? מ ר ת ק
הוספת תגובה