במשך השעות הבאות, כל שעה בא אבישי לבדוק את מצבה של גלית. כל אותו זמן הייתה גלית מחוסרת הכרה. לשמחתו הלב החזיק מעמד יפה. הוא השתעשע ברעיון של להתקשר לצרפת לשאול יותר פרטים על בעלת הלב. אבל כמה שזה יהיה נחמד לדעת, זה באמת פחות חשוב. הבעיה כרגע היא הזיהום בגופה של גלית.
הוא ביקש מטליה לעשות לה עוד בדיקת דם ולהוסיף קצת אנטיביוטיקה. אולי זה בכל זאת יעזור לגוף קצת.
לאחר כחצי שעה, הגיעו תוצאות בדיקת הדם, טליה נכנסה לומר לו שהגיעו התוצאות. "באת לספר לי שהגיעו התוצאות?" חייך אבישי תוך שהוא ממשיך להביט במסך המחשב לידו.
"שמתי לב ואני מבין שזה מה שיש לך ביד" המשיך.
"כן וזה לא נראה לי כל כך טוב" אמרה טליה.
"לא טוב זה בלשון המעטה" ענה אבישי בקול מודאג.
עוד לפני שהספיקה לומר משהו, צלצל הביפר של אבישי. הם יצאו שניהם לכיוון חדרה של גלית. מעמדת האחיות נשמעו צפצופים שהגיעו מהמוניטור של גלית.
ליד מיטתה של גלית היו שחר והוריה של גלית.
גלית שכבה שם עם מסיכת חמצן על פניה, אבל נראה שמסיכת החמצן לא עזרה, הראות לא עבדו.
"כמה זמן זה ככה?" שאל אבישי
"ממש כמה שניות, בדיוק רצינו לקרוא לך"
"היא מתה. מכונת ההנשמה לא תעזור" הוא אמר תוך שהוא מביט בשעונו ומכבה את מכונת ההנשמה.
"מי הפעיל את מכונת ההנשמה?" שאל אבישי.
"אני" ענה שחר.
"איך ידעת להפעיל אותה?"
"היא הרי נבנתה שרופאים יפעילו אותה אז זה קל" צחק שחר צחוק קל. הוא עדיין לא עיכל את דבריו של אבישי.
"מה קרה? הלב נדחה?" שאלו הוריה של גלית.
"לא, דווקא הלב החזיק מעמד יפה. הזיהום הרג אותה."
כולם הסתכלו המומים, נראה שאף אחד מהם לא עיכל את מה שקרה. באותו רגע הגיעה פזית שגם היא שמעה את הצפצופים בעמדת האחיות.
"מה קרה?" היא שאלה אבל מיד הבינה שהשאלה מיותרת.
"לא הגענו בזמן?" שאלה פזית.
"לעולם לא נדע. אני חושש שגם כך לא היה שום דבר שהייתי יכול לעשות" אמר אבישי בצער.
שחר התישב על כסא והחל לבכות. זו הייתה הפעם הראשונה בחודשים האחרונים שהרשה לעצמו לבכות. עד עכשיו ניסה להיות חזק בשביל גלית.
הבכי שלו היה כאילו אות לכולם, גם הוריה של גלית חיבקו אחד את השני ובכו.
טליה ופזית הסתכלו על כולם, גם הן רצו לבכות אבל הרגישו שהן כצוות רפואי צריכות להשאר חזקות.
אבישי עזב את המקום וחזר למשרדו. הוא סגר את הדלת וגם הוא החל לבכות. הוא חש תחושה של חוסר אונים. לאחר מספר דקות של בכי, החל לשחזר את מה שקרה. לצערו זו לא הייתה החולה הראשונה שמתה לאחר ניתוח. לשמחתו למרות שהתקופה האחרונה לא הייתה קלה, מקרי מוות לא היו.
"הכל בסדר אבישי?" שאלה פזית משנכנסה למשרדו וראתה את פניו. ניכר היה שבכה לא מזמן.
"כן הכל בסדר, פינו את הגופה לחדר המתים?" שאל אבישי. הוא ניסה להיות ענייני ככל האפשר.
"עדיין לא, כולם עדיין שם ליד המיטה. ביקשתי שיבואו לפנות את הגופה" ענתה פזית.
"בסדר, תגידי לכולם שיכנסו אלי למשרד" אמר ונשאר לשבת. הוא לא רצה לראות שוב את גופתה של גלית.
לאחר מספר דקות נכנסו שחר והוריה של גלית.
"אני לא יודע מה לומר. עשינו הכל כדי להציל אותה ונכשלנו"
"אנחנו בטוחים שעשית הכל" אמרה אמא של גלית.
"עשיתי הכל וכנראה זה לא מספיק" אמר אבישי עם נימה של כעס בקולו.
במשך מספר רגעים שתקו כולם ואז אמרה אמא של גלית "בקשתה האחרונה הייתה לתרום את גופה למדע."
אבישי הסתכל עליהם קצת המום. מתי גלית אמרה את זה? מן הסתם לא בתקופה האחרונה. כי היא לא ספרה לו דבר על כך.
"יפה מאד. אם כי אני לא חושב שזה עוזר משהו, כמה שאנחנו מתאמצים, כולם מתים בסוף" היאוש ותחושת הכשלון נכרו בקולו.
"אתם רוצים לשבת שבעה?" שאל אבישי. הוא הניח שהתשובה היא תיהיה לא. הוא ידע שהגישה של שחר והוריה של גלית הייתה שבכי לא מועיל וצריך מיד להמשיך הלאה.
"לא. הבכי הזה יהרוג אותנו אז גם לשבת שבעה?" אמר אבא של גלית שעד עתה כמעט ולא דיבר.
"הבכי משחרר. תנו לעצמכם לבכות, הדחקה של הדברים אינה בריאה" אמר אבישי ונשמע לעצמו כמו פסיכולוג.
לאחר שיצאו כולם מהחדר, נכנסו טליה ופזית. זה הזכיר לו שיש קצת ניירת לעשות, דוח פטירה וכד'.
הוא סימן להן לשבת והרים את הטלפון, הוא ידע שהדבר היחיד שיעזור לו עכשיו תיהיה הפלגה קצרה ולכן התקשר להזמין סירה. זה לקח רגעים ספורים והייתה לו סירה מוזמנת למחר בצהריים.
"פזית, תבטלי את הניתוח שיש לי מחר, תעבירי אותו לרופא אחר" אמר אבישי לאחר שסגר את הטלפון.
ואחר כך הוסיף "שתיכן מוזמנות לבוא איתי להפליג מחר בצהריים"
"הייתי שמחה, אבל יש לי ניתוח מחר" אמרה פזית.
"עכשיו אין לך. ביקשתי קודם שתבטלי אותו. אני לא במצב סביר לנתח עכשיו" אמר אבישי.
"מה קרה?" שאלה טליה ולאחר רגע חשבה שהשאלה רטורית.
לאחר הסידורים הפורמליים והניירת, נסע אבישי לביתו. כמו תמיד בימים האחרונים, היה לו עצוב להכנס לבית ריק. היום לאחר קרוב ליומיים שהיה בבית החולים, היה עוד יותר עצוב להכנס הבייתה, מן הסתם גם בגלל מה שקרה. הוא היה מאד עייף אבל לא הצליח להרדם. המחשבות על גלית לא נתנו לו מנוחה. אולי היה צריך לסרב לנתחה? הכל קרה כל כך מהר. כמעט שלא עצר לחשוב בכל הזמן הזה. הוא נזכר באותו יום בו הגיע שחר אליו לאחר התקף הלב של גלית. הוא שחזר את כל מה שקרה בתקופה האחרונה. מבחינה רפואית, הוא עשה הכל נכון, אבל למרות זאת לא הצליח להציל את חייה. זה הוסיף לתחושות שחש בתקופה האחרונה שהרפואה כפי שהוא מכיר פשטה את הרגל. זה גם הזכיר לו את אחד העמיתים שלו שנשאל בזמן שביתת הרופאים האחרונה, מה יקרה אם יסגרו את כל בתי החולים, האם יותר אנשים ימותו? תשובתו הייתה ללא היסוס: לא!
אז הנה עוד דוגמה. עושים הכל לפי הספר כמעט ללא טעויות ובכל זאת גלית לא כאן.
הוא תהה האם לבוא לבקר את שחר היום או לחכות למחר. בנתיים החליט להמתין עם זה. גם הוא צריך קצת זמן לבד. הוא יבוא אל שחר מחר שיחזור מהים. הוא ידע שהפלגה תעשה לו טוב. מכל הפלגה הוא חזר עם חיוך על הפנים. במחשבה שנייה, הפלגה תעשה גם לשחר טוב, אז אולי יזמין אותו להפלגה?
הוא קם ממיטתו והחליט בכל זאת ללכת לשחר, יהיה עדיף על להתקשר אליו.
תוך דקות ספורות היה בכניסה לביתו של שחר או שמה נכון יותר לומר אחוזתו. שחר גר בבית די גדול. בכניסה היה שער ברזל גדול שנפתח ברגע שמכוניתו של אבישי התקרבה. הוא הניח ששחר רואה אותו. שחר היה קצת פרנואיד ובכל מקום היו מצלמות אבטחה.
כשהגיע לדלת, גם היא נפתחה עוד לפני שלחץ על פעמון הדלת. הוא נכנס פנימה וחיפש את שחר.
"שחר?" הוא קרא. לא הייתה תשובה. איפה הוא יכול להיות? תהה אבישי ונכנס פנימה לחפש אותו.
הוספת תגובה